“אני מאחלת לך שיהיה לך ילד מיוחד ואז תביני מה אנחנו עוברות”

כך הגיבה אמא לילד עם צרכים מיוחדים לאמא אחרת. אני מבינה את הכעס ואת התסכול אבל אני בהחלט לא מאחלת לה את זה.

“אני מאחלת לאותה אמא שהילדים שלה תמיד יהיה בריאים ונורמטיביים ושהיא לעולם לא תצטרך להיות בנעלינו. אבל אני מאחלת לה שתדע להבין, לקבל, ולשלב.”

היתי רוצה לכתוב שהכל התחיל בסיפור האחרון שרץ בתקשורת על ילד בן 3.5 שלא קיבלו אותו לגן כי הוא אלרגי לחלב והאימהות בגן לא רצו לוותר על מוצרי חלב בגן. אבל זה לא התחיל שם ולצערי גם לא נגמר שם. זה בכל פעם שילד עם צורך שונה או אחר מהנורמה צריך להרגיש שונה, מנודה, אחר.

ילדים עם צרכים מיוחדים הם ילדים שיש להם צורך אחר, נוסף, שונה. כזה שדורש מהסביבה להתחשב. בשביל הסביבה זה רגע של שילוב והתחשבות- אמנם זה דורש שינוי, הכלה וסבלנות וזה לא תמיד קל- בשביל אותו ילד זה חיים. זה ההבדל בין להיות לבד לבין להיות עם חברים. זה ההבדל שבין להיות מורחק ומנודה לבין להשתתף בהכל ולהרגיש שייך. ואצל ילדים עם אלרגיות חמורות מסכנו חיים- זה מדובר בחיים, תרתי משמע.

ובכל זאת, להורים רבים קשה לקבל. קשה לוותר על הקוטג’ בכריך של הילד, על הבמבה בטיול שנתי, על החטיפים מפוצצים בגלוטן. קשה להם לבחור פעילות נגישה לכולם, קשה להם ולא נוח להם ולא מתאים להם ואין להם סבלנות. ואני אחזור ואדגיש- להורים. לילדים? אין בעיה בכלל. הם מעדיפים את החברים שלהם. הם מקבלים ומכילים ואוהבים ומשלבים.

ילדים הם הכי לא פולטיקלי קורקט- הם ישאלו את השאלות הכי כנות וישירות וטוב שכך. כי רך ככה הם יקבלו תשובות. אבל כשהם יקבלו תשובות הם יבינו ויתנהגו בהתאם. אבל מה יקרה כשהם יראו את ההורים שלהם מתנהגים בחוסר סבלנות? מדברים על הילד “הזה”? ניחשתם נכון. הם יתנהגו כמו ההורים שלהם.

אותו מקרה של אותו ילד הוא עצוב ומקומם ומעצבן. אני לא מקנאה באותה אמא כמו שאני לא מקנאה בעצמי כמו שלא היתי רוצה שאף אמא תהיה במקומי. מה כן היתי רוצה? שאותה אמא, שאותם הורים יבינו. יסתכלו רגע מעבר לעצמם ולילדים שלהם. אם צריך הם יכולים להצטרף אליי ליום אחד בשביל להרגיש. לא מאמינה שישרדו יום אחד. אבל נסו יום אחד לא לאכול קוטג’. הצלחתם?

חן קרופניק כותבת המחברת ‘מידע והשראה לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים‘ ויוזמת המחאה החברתית #יותר_חשוב_מקוטג’