אני עני בחג

בואו נדמיין מצב מעט אבסורדי, בו איש עשיר נכנס כל יום למכולת השכונתית ב-6 בבוקר – וקונה את כל הלחם עד אחרון הכיכרות. הריטואל הזה מתנהל מדי יום ביומו: האיש פשוט נכנס פנימה, קונה את כל הלחם בלי להשאיר פירור אחד לאחרים ועוזב את המקום. כשמגיעים לקוחות אחרים, הם מגלים שלא נשאר להם דבר. לבסוף הם גם מגלים שאותו מיליונר רכש את כל כיכרות הלחם גם במכולות אחרות וברשתות השיווק. האם זה מוסרי? האם זה חוקי? האם רק בגלל שהוא יכול – משמע שגם מותר לו? הסיטואציה הזו אולי נשמעת פשטנית מדי, אבל למעשה זה מה שקורה הלכה למעשה בשוק הישראלי. בעלי ההון והשררה יכולים להשתלט על כל נתח שוק שצדה עינם, מכיוון שחוקי ההגבלים בישראל מאפשרים להם לעשות זאת בלי הרבה בעיות. לא נעים להודות באמת, אבל בדיוק בשל כך מדינת ישראל היא הענייה מבין המדינות המפותחות. זה לא עניין רק של מיליון אנשים שחיים מתחת לקו העוני, או מאות אלפי משפחות שאינן מסוגלות לספק לילדיהן אוכל מדי פעם בכל שבוע; בעיית העוני בישראל מתחילה ונגמרת במדיניות ממשלתית מתוכננת, שמטרתה לאפשר לעשירים להמשיך להתעשר. ל לא מאמינים? היזכרו מה קרה בקיץ 2011, כשמאות אלפים התעוררו מתרדמתם, וצעדו בהפגנת המחאה הכלכלית הגדולה ביותר שהייתה במדינה. כל זה התחיל מאחד ממוצרי הצריכה הבסיסיים ביותר בישראל. קוטג'. אנשים התחילו להתעורר ולהבין שמדיניות ממשלתית היא זו שגורמת לריכוזיות ולחוסר תחרותיות בשוק. כשהממשלה עצמה אחראית לכמה מהמיזוגים הגדולים

ביותר בתולדות המדינה, אין פלא שנוצרות נישות ללא תחרות; ומכיוון שאין דבר כזה ואקום (בטח לא כשמדובר בכסף) – מייד החלל מתמלא בטייקונים ובמשפחות עשירות, שממילא אוחזים כולם בנתח עצום מההון בשוק הישראלי. לדוגמה, 14% מתקציב משרד האוצר מגיע ממיסוי כבד מאוד על רכישת כלי רכב פרטיים, על הדלק (מס בלו) וכן מהיטלים נלווים כגון חובת ביצוע טסט שנתי לרכב ועוד (גלובס, 3.9.14). אם המדינה תעודד את הציבור לעבור לתחבורה ציבורית במקום לרכוש כלי רכב פרטיים, משרד האוצר עלול לאבד הכנסות של מיליארדי שקלים בשנה. מוטב להמשיך להתנהל כאחרון הטייקונים, לדרדר את התחבורה הציבורית לשפל ולגזור קופון על חשבון האזרחים. אבל רגע, מה עם שוק חופשי וכל הסיסמאות הסוציאל-דמוקרטיות האחרות? הרי מדינה שמתערבת בשוק באופן פעיל חוטאת למטרה של שוק חופשי וקפיטליסטי, שבו התחרות אמורה לצמצם ריכוזיות. יש לזכור שכל עוד השחקנים בשוק שווים בכוחם, אכן אין צורך בהתערבות או בפיקוח מטעם המדינה; אבל כאשר מיעוט של שחקנים משתלט על נישות שלמות, וקובע מחירים שערורייתיים בלי שהתחרות נראית באופק – כאן מגיע מקומה של המדינה להתערב במתרחש. אחרת מגיעים למצב של מקסימום עוני ומינימום רווחה, כדברי הכלכלן אדם סמית', מחבר הספר "עושר האומות".

מה אפשר לעשות?

להקשיב לעצותיהם של אנשי מקצוע יודעי-דבר, כגון פרופ' ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר. האיש הכיר בבעיה כבר משנת 2009, טען שזה ממש לא קשור לבזבוז כספים על צבא, חרדים וערבים ונתן כמה טיפים לטיפול בבעיית הריכוזיות בישראל: פירוק מיזוגים (שאושרו על ידי הממשלה עצמה); שילוב שחקנים נוספים בתחומים הדורשים איזון; פיקוח על מחירים במשק (לא רק מזון אלא גם דירות למשל); הורדת המסים העקיפים; חיזוק הרגולציה ושינוי מדיניות ההפרטה.

הסקירה באדיבות עמותת בית לחם יהודה – המחלקת לחם וחלב למשפחות נזקקות