הילדים בבית מה עושים? טיפים ותשובות של עיריית אריאל

איך מתמודדים עם הילדים בבית בצל הקורונה? מה נכון ומה פחות נכון? איך גורמים לילדים שלנו להרגיש חוסן ואיך אנחנו צריכים להתמודד עם המצב עצמו כמבוגרים? גולן נוטמן, פסיכולוג חינוכי מומחה ומנהל השירות הפסיכולוגי באגף החינוך של עיריית אריאל עונה על שאלות ומספר על דרכי התמודדות שיעזרו לנו לעבור את התקופה הזו בהצלחה.

בזמן קצר מאוד השתנתה שגרת החיים במשפחות רבות שנאלצות לנסות ולהמשיך לקיים שגרת חיים במקביל לחששות כלכליים, תחושת המחנק מהשהייה בבתים ואולי אף פחד מהידבקות בנגיף הקורונה שמאיים לאחרונה עלינו ועל העולם.

גולן נוטמן (46) נשוי ואב לשישה מהישוב צופים שבשומרון ומנהל השירות הפסיכולוגי החינוכי באריאל, מסביר  כיצד להתמודד עם התקופה הקשה ונותן לנו טיפים חשובים להתמודדות עם הילדים שנמצאים בבית בעל כורחם. נוטמן בעברו ניהל את השירות הפסיכולוגי בקדומים ועבד בעמותת "נירים בשכונות" שמתמחה בטיפול בבני נוער בסיכון.

אחד המסרים החשובים שנוטמן מחדד לנו בשיחה מספר פעמים הוא תחושת  הילד והצורך לדבר אתו הרבה על הכוחות שיש בו בכדי שיוכל לבטא ולומר מה הכוחות שלו ולהשתמש בהם בשעת חירום. כשאנחנו מעלים למודע את  החוסן, הוא באמת מאפשר ללכת קדימה. נוטמן גם ממליץ להשתמש בשיטות של נשימות והרגעה (ניתן למצוא היום גם באינטרנט) ויכול להוות זמן איכות יחד עם הילדים.

"אנחנו נמצאים במצב של אי וודאות שלא התמודדנו אתו בעבר, זה בעצם מכריח אותנו לכמה דברים כשהחשוב ביותר  הוא להקשיב לילדים. כשאני אומר להקשיב לילדים, זה  להיות גם ער לתגובות שלהם. כל שינוי בהתנהגות, בדברים שאנחנו רגילים לראות אצל הילדים, יש לשים לב אליו. כמובן שנראה תגובות ורגשות שונים אצל ילדי גן מול נוער בכיתה י"ב  אבל חשוב לזכור שגם נערים בוגרים  יכולים  לגלות סימנים של מצוקה וחרדה.  חרדה היא רק אחת מהתגובות שניתן לפתח סביב המצב הזה, אבל בעיקרון הורים יכולים להיות המאבחן הכי טוב של השינוי בהתנהגות אצל הילד או הנער."

תגובות ראשונות לחופש המאולץ

"התגובות שלנו יכולות להתחיל בסוג של שמחה על החופש בו זכינו. זה לא אומר שבמקביל, כיצורים מורכבים, לא יכולים הילדים ובני הנוער לחוש חרדה וחשש ממה שהולך להיות. לפני הכל יש את החלק של ההקשבה לילדים, אם אנחנו נוכל להקשיב ולשדר הקשבה והכלה של הרגשות גם הילד ירגיש  פחות חששות ופחות בדידות. חשוב מאוד בתקופה הזו להסביר גם לילדים וגם לנו עצמנו כמבוגרים שהרגשות שלנו לגיטימיים וגם התגובות לגיטימיות ונורמטיביות למצב לא נורמטיבי.  אני ממליץ לא להתווכח עם הרגשות או להכחיש ולשלול אותם אלא לנרמל כמה שאפשר. צריך להגיד לילדים שזה בסדר גמור להרגיש ככה."

"חשוב להזכיר להורים את המודלינג. אנחנו כהורים צריכים לווסת את התגובות שלנו גם אנחנו לחוצים ומוטרדים. אנחנו יכולים לפרוק את הרגשות שלנו עם חברים, בני זוג או אפילו להתייעץ עם אנשי מקצוע אבל, מול הילדים אנחנו צריכים לשדר חוסן."

שאלה: ההורים עצמם עתידים לעבור תקופה לא קלה, בה יושפעו מהמצב הכלכלי ויהיו פחות קשובים בעקבות החוויה המטלטלת הזו שמגיעה בנוסף לאחריות על התא המשפחתי. מה עושים?

קודם כל חשוב לזכור שאנחנו לא שונים מכולם והקושי הזה עתיד להיות נחלת הכלל. אין צורך להתבייש חלילה כי אין לנו אחריות על המצב וכן צריך לדעת לבקש עזרה כשצריך. יש אנשי מקצוע כגון פסיכולוגים בשירות הפסיכולוגי ועובדים סוציאליים ברווחה, אמנם אין קבלת קהל אבל כן יהיו פניות טלפוניות. חשוב ונכון לפנות ולא להתבייש לבקש עזרה כי זה באמת יהיה נחלת הכלל. כל משק בית שמתמודד עם סיטואציות כאלו יהיו עוד הרבה כמוהו. אין צורך לחוש אשמה  היות והמצב הזה הוא אשמתו של אף אחד ויש צורך להפחית את עניין הבושה, ללכת להתייעץ ולא להעמיס על הילדים את מה שמטריד אותנו. מול הילדים אנחנו צריכים לשדר חוסן גם אם אנחנו מוטרדים, לא להעביר את זה הלאה אליהם. "

המשמעות העמוקה של השגרה

חשוב מאוד לייצר שגרה וזה מתחיל בשעות השינה והקימה. אנחנו לא מצפים שזה יהיה כמו בזמן בית הספר אבל השעות צריכות להיות קבועות , כמובן שבהתאם לגיל של הילד אבל לא לתת לימים האלו להפוך יום ללילה ולילה ליום.

הכל תלוי בגבולות בבית. זה לא הזמן לנסות לייצר דברים שלא היו עד עתה בבית. המטרה היא להשאיר את הגבולות כפי שהיו קודם ושלא יתפרקו. צריך להחליט על שעת השכמה קבועה עד כמה שניתן ועל סדר יום קבוע. אני יודע שמערכות החינוך של עיריית אריאל נערכות ללמידה מרחוק וצריך להכניס את כל זה לסדר יום. אנחנו לא מצפים שיראה כמו הלימודים, ברור שיהיו הפוגות מול מסכים, ורצוי לשלב גם משחקים בבית או בישול ויצירה יחד.

אפרופו מסכים – אחת הבעיות שבשגרה הרגילה אין מספיק גבולות עם זמני המסכים. איך לווסת את זמני המסכים?

זה לא הזמן לעשות שינויים רבים אבל זה כן הזמן לשים גבולות. יש לזכור מה היה סך השעות שהיה עד עכשיו ולנסות להשאיר את המצב כמה שיותר דומה למצב השגרתי בבית.  אפשר אולי לתת מעט יותר אבל לא להגיע למצב קיצוני בו הילד נמצא 24 שעות ביממה מול המסך.

חשוב לזכור שהמידע על המצב מגיע דרך המסכים אותו  אנחנו חייבים לווסת. ההורים צריכים להיות הסנן ולהביא את האינפורמציה באופן מבוקר לילדים שלא יודעים לסנן את המידע. הילדים צריכים לקבל את המידע על המצב אבל לא להכניס אותם לנבואות אפוקליפטיות. ידע הוא כוח וכשאנחנו מווסתים אותו הילד יהיה בטוח יותר.

כשהילד צורך את המידע  לבדו , הוא לא ידע לווסת אותו לכן חשוב מאוד שהידע יבוא מאיתנו באופן מבוקר. אסור לשכוח  שגם חוסר במידע הוא לא טוב. הוא  יגרום לילד להפעיל את הדמיון שבדרך כלל עלול להתגלות כמפחיד יותר מהמציאות עצמה. מצב כזה עלול לגרום לילד לפתח פחדים הרבה יותר גדולים מאשר אם היה מקבל את המידע מההורים באופן מבוקר.

במקביל, המסכים האלו שאנחנו נלחמים איתם קצת "מצילים" את הילדים עכשיו בתחום החברתי.  אנחנו צריכים להתרגל למצב שאם עד עכשיו דחפנו את הילדים לצאת מהבית, היום  אנחנו מתבקשים להפחית ולצמצם את המפגשים ולהתייחס אל  המגבלות וההנחיות שמובאות בתקשורת. קשה להקפיד על מרחק של שני מטרים, או למנוע מהילדים להתחבק כשהם נפגשים  אבל כן  חשוב שנצמצם את מספר הילדים שנפגשים בכל פעם.  הרבה מהשיח החברי יכול להיעשות ברשתות החברתיות וזה דבר חיובי ודרך ליצירת קשר. במקביל עדיין קיים הצורך להגביל את הזמן במסך . דבר חשוב נוסף הוא שיש יותר חשיבות לשיח על ההגבלה יחד עם הילד מאשר ההגבלה עצמה.

מה כן אפשר לעשות?

עם הצעירים אפשר לקרוא יחד, לבשל יחד, לייצר זמן איכות , לשים את הטלפונים בצד, גם אנחנו ההורים. לייצר זמן בו יושבים יחד ומשוחחים. הארוחות המשותפות חשובות מאוד ולעבוד על מה אנחנו יכולים לעשות אחד בשביל השני ולנצל את הזמן ולעורר את התא המשפחתי של פעם שמעט רדום בנו.

שאלה:  מה עם משפחות שחוות אלימות פיסית ו/או  נפשית? הזמן הזה יחד עלול להגיע לסיטואציות מסוכנות.. איך מעבירים את המסר?

יש שני מצבים, מצב בו אני מגלה בעצמי התנהגויות שאני לא מכיר כהורה ולהתגבר וכן ללכת להתייעץ ולבקש עזרה.  במצב זה אני מבין שהתגובות הן נורמטיביות למצב לא נורמלי. זו לא בושה ואני לא מתחרפן  אלא,  המצב הוא לא נורמלי. המתח והלחץ גוברים, אולי המצב הכלכלי, אולי דאגה להורים וזה יכול להוביל להתנהגויות לא נכונות. התייעצות היא הצעד הנורמטיבי.

לעומת זאת, במצבים שהבית הוא לא המקום הבטוח בדרך כלל עבור הילד  אבל בגלל המצב היום, שם הוא מבלה את רוב יומו, אנחנו כחברה צריכים לגלות אחריות וסולידריות ולשים לב מה קורה אצל החברים והשכנים וכן לנסות לסייע וגם לדווח במקרה הצורך.

אם יש להורה  קושי בתקשורת עם הילד ניתן לבקש מכל אחד אחר שיסייע גם טלפונית וידבר ויתקשר עם הילד. יכול להיות שהמצב יסלים ולא נוכל לצאת מהבית ולכן, אם אני יודע מראש שאני לא מסתדר עם הילד והוא לא מוצא בי כתובת, עדיף שנתקשר למישהו שבקשר טוב עם הילד ולבקש שיתקשר מדי פעם ויהיה אתו בקשר.

גם המנהלים הודרכו להדריך את צוותי החינוך בנושא ולשים לב לבתים בהם הקשר עם הילד לא כל כך בריא. יש להיות לבד ויש להיות בודד. אתה יכול להיות בבידוד ולא להרגיש בודד כי אתה עטוף באהבה ויכול לא להיות בבידוד ולהרגיש בודד כי אין קשרים מספיק חזקים בתוך הבית ומחוצה לו. כאן יש צורך לגלות אחריות חברתית ובאמת להסתכל על החברים, השכנים ובני המשפחה המורחבת שלנו.

עוד נקודה משמעותית היא תפקידים ועשייה.  עשייה היא מצב חשוב מאוד לילדים ונוער גם למבוגרים. כשאנחנו עושים ופועלים אנחנו מקבלים יותר חוסן. המצב הזה מייצר תחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים  ומול חוסר אונים יש צורך לפעול בעשייה. גם ספורט בבית או באזורים פתוחים, בישול, יצירה, דברים שהזנחנו עד עכשיו. פשוט לעשות זה מחסן נגד חוסר האונים.

תפקידים

חשוב  לתת לילדים תפקידים בבית כך  שכל ילד  יוכל להעביר יחידת זמן על משהו שמעניין אותו, גם ילדים קטנים בגן יכולים להעביר לאחרים משהו אפילו ריקוד, משהו שיעצים את הילד ויביא אותם לתחושה של פרודוקטיביות בעיקר עכשיו.

מטלות

אני דוגל בשגרה. מה שהיה עד עכשיו הוא נכון  שיהיה. לא להעמיס יותר אבל גם לא להוריד מהילדים אחריות  וכן לשדר להם שהם חסינים נפשית. המסר צריך להיות   "עד עכשיו עשיתם ואתם יכולים להמשיך לעשות." במקביל יש צורך  להיות ערים למצב  ואם ילד ספציפי מגלה רגשות קשים של פחד או חרדה, יש צורך לדבר אתו ולשדר לו שהוא מסוגל . אולי לעזור ולעשות יחד את המטלות אבל לא לשדר לו שהוא לא מסוגל.

אפשר גם לשתף את הרגשות שלנו (בצורה מווסתת) ולומר כי גם לנו יש חששות  וגם אנחנו בני אדם ומשתדלים להמשיך לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר. כך נוכל להעביר לילדים את המסר והתחושה שהם מספיק חסינים וגם הם  יכולים להמשיך בשגרה. במקביל חשוב להעביר להם שהמצב הוא זמני ויש לנו יכולות וכוחות כפרטים וכמשפחה להתמודד ולעבור אותו בשלום.

כתבה שיווקית