ח״כ שרן השכל חברת ועדת חוץ וביטחון בטקס יום הזיכרון היום ביישוב איתמר שבשומרון " לפני 70 שנה הקים העם היהודי מדינה ריבונית במולדתו, בארץ אבותיו, הארץ אליה שבו בני ישראל אחרי 2000 שנות גלות."
עצמאותנו לא נתנה לנו במתנה, אלא נקנתה בדם. ההיסטוריה היהודית מספרת סיפור של רדיפה, ניסיונות השמדה, מלחמה על הזכות לחיות כעם האחראי לגורלו, או פשוט לחיות.
יום הזיכרון הוא לא רק יום בו אנו מתייחדים עם אהובינו, בני משפחותינו, החברים והחברות שאיבדנו לאורך הדרך בשמירה והגנה על מדינת ישראל. היום הזה הוא תזכורת על המחיר הכבד שאנו עדיין משלמים, בהגנה על הזכות להיות בני חורין, עצמאים לגורלנו.
חירותנו כעם, כמדינה, תמיד נקנית לדור אחד. מאז ראשית התנעה הציונית, נלחם כל דור, למען הדורות הבאים. הנופלים במערכות ישראל שילמו בחייהם כדי שאנו נוכל לעמוד כאן היום כעם חופשי בארצו, ותפקידנו היום הוא להילחם על החרות שלנו, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו לחיות בישראל כעם חופשי ומוגן.
יש לנו מדינה שהיא לא פחות מפלא. יש כאן אינדיוידואלים שמקדמים ומפתחים את האנושות כולה בטכנולוגיה ומחקר מדעי. אזרחים שמתנדבים בארגונים ועמותות מתוך ערבות הדדית.
הנוער שלנו ערכי ומלא מוטיבציה להתנדב ליחידות הלוחמות, אך גם להיות מעורב חברתית.
היצירה הישראלית בתרבות ובאומנות קנתה לה שם בכל רחבי העולם. אנחנו עם שהמושג "חלוציות" מנחה אותו בכל תחום ואתם כאן היא ההוכחה לכך. אין עוד מדינה כזו בעולם כולו, אין עוד עם כזה.
בשירותי כלוחמת במשמר הגבול, זכיתי להכיר אנשים נפלאים מכל שדרות החברה הישראלית, להבין את משמעותו וגדולתו של עמנו. אך יותר מכך − כשותפה להגנה על ירושלים בירתנו, הבנתי את משמעותה של מלחמת הקיום שלנו. מלחמה זו נמשכת עד היום, וגם היום.
הבנתי שאני חוליה אחת בשרשרת ארוכה של הדורות שקדמו לי, ושל אלה שימשיכו כאן אחרי. ממש כמו הבנות והבנים שברגעים אלה ממש מגנים על גבולותינו.
המלחמה על זכותנו לחיות כעם בן חורין היא מלחמה היסטורית מתמשכת, והיא תכלית קיומנו כאן, בארץ שאדמתה ספוגה בדם.
לכן, אנו מחויבים לשמור את הזיכרונות, הקולות, החיוכים והמגע של מי שהקריבו את חייהם, כדי שאנחנו נוכל לשוב לכאן מחר ולחגוג את עצמאותנו.
הבנות והבנים שיושבים בטנק או בתא הטייס, השומרים במוצבים בבקעת הירדן או בגבול הדרום, הלוחמים והלוחמות שמסיירים בג'יפ או בנגמ"ש כדי להגן מפני כוונות אויבינו, החיילות והחיילים המשרתים בעורף ומתכוננים ליום פקודה, המאבטחים בשווקים ובפתחי הישובים − כל אלה הם שמעניקים לנו את האפשרות להמשיך ולבנות מדינה לתפארת. הם קיר הברזל שעלינו להמשיך ולהציב מול אלה הזוממים לסלק אותנו מכאן.
המלחמה המודרנית מטשטשת את הגבול בין חזית לעורף. במאבק על זכותנו לחיות בארץ ישראל, כל ארץ ישראל, הישובים עצמם הפכו לקו חזית. ואתם, תושבי המקום, בעצם ישיבתכם כאן הפכתם להיות חלק מכוח המגן של עם ישראל.
כחוליות באותה השרשרת של בוני הארץ ומגניה, תפקידכם − תפקידנו − הוא גם להעביר את המורשת הזו לדורות הבאים.
מחר נחגוג בפעם ה-70 את עצמאותנו כעם חופשי בארץ אבותיו. אבל ביום הזה, חובתנו לזכור ולהזכיר את אלה שלא ישובו עוד. לא כקורבנות נפלו מיטב בנינו ובנותינו, אלא כבניו של עם לוחם, גאה, העומד ברשות עצמו. לכן, ובעודנו מרכינים את ראשנו בעצב לזכר הנופלים בהגנה על חרותנו, ראוי שגם נצדיע להם בלב גאה. יהי זכרם של הנופלות והנופלים ברוך
