עזה -יומן מסע

עזה -יומן מסע

יצאנו בבוקר לעבודה. ארז (נווט וסייר שטח), טלי (תחקירנית), נירה, בלונדי (צלמות), ואני אליק מאור
אתם יודעים?, לפעמים, גם הריצה בשטח, הופכת לרוטינה. אני יכול לומר לכם היכן תתייצב מצלמת ווידאו, היכן יתרכזו צלמי הסטיל והיכן יתרכזו כתבי השטח. זה ממש לא עניין לנו. חיפשנו לחוש את מערך חיילי המילואים והסדיר, את השטח.  בלי תזמונים של דובר צה"ל ובלי פוזות נוחות לצילום.  נירה בשלה, רוצה להגיע דחוף ל"כיפת ברזל", חייבת להשיג יירוט טוב.. "תשאירו אותי שם", היא אומרת. "אף אחד לא נשאר בשום מקום", אני עונה לה והיא מתעצבנת. הדרום עמוס בתקשורת. נקודות הכיסוי שלהם ידועות. שדרות, אשקלון, וצמתים.  אחד מתחכך בשני עם: "היי, מה העניינים" ושאר ירקות. אותנו זה לא מעניין. אז וויתרנו. גם על היירוט של הכיפה. באשקלון נפלה רקטה. כל העולם ואשתו טס לשם. היה ברור שזה ישמש את כלי התקשורת ויילעס כל היום. וויתרנו גם על זה.

08:45 אנו נעים לכיוון שדרות. אזעקה פולחת את האוויר. יורדים בזריזות לצידי תחנת דלק ומוצאים מיגון בפעמונית (קובית בטון דמוית פעמון). החלל הזעיר דחוס בחיילים ואזרחים. ארז מביט בנוכחים ומבין שאם הוא נכנס פנימה, על פי חוקי ארכימדס כולם יפלטו החוצה. הוא מציע לטלי  להשתוחח בחוץ טלי מודיעה לו שהיא תשתוחח רק עם כיסא נוח ושמשייה. המתח נשבר וחיילים בפעמונית צוחקים. עוברו שלוש שניות והיירוט מתבצע מעלינו. כיוון הרקטה כנראה אשקלון.
09:00 מצאנו עמדת צפייה במצפה נבי מרעי  שמול בית חנון ולהיא. שקט כאן. שני חיילים ניגשים ומציגים לפנינו צו אלוף המכריז על השטח כשטח צבאי סגור. "אתמול הגיעו מדובר צה"ל ולא נתנו להם להיכנס", מסביר לי החייל האדיב. רכב של סוכנות זרה מגיע בעקבותינו. הוא מקבל הסבר דומה וחוזר על עקבותיו. אני מסובב את הרכב וחוזר  על עקבותינו. חמישים מטר ושביל עפר צדדי  לפני.   אנו חומקים לתוכו ומגיעים למצפה מצידו הצפון מזרחי. ריצה קלה ואנו מטפסים על מדרגות הברזל. בית להיא, בית חנון וג'באלייה פרושות לפנינו. אנחנו נעצרים בגרם מדרגות הקומה השנייה  ומתכופפים. בכל זאת אנו חשופים לכל צלף שיתחשק לו. אלוהים שומע לתפילות צלמים עקשנים. תוך שתי דקות וכלי טיס של חיל האוויר תוקף ואנו מצליחים לצלם את שתי פטריות התקיפה. אנו מתווכחים בינינו עם זו תקיפת נקודת טרור או "הקש בגג". תמרות  העשן מעידות על שתי תקיפות בבית חנון. בשלב הזה החיילים שהבחינו בנו מגיעים אלינו ומבקשים שוב שנעזוב את השטח. אז עזבנו.

09:35 הכול חסום לגישה, למעט מקומות מוסדרים בהם שורצות רשתות טלוויזיה, צלמים וכתבים.  אבל מצאנו שביל עפר עוקף חסימות. נכנסו ואנו נעים בקרוב לציר הגבול ממש מאחורי נחל עוז לכיוון מעבר קרני (לשעבר), מימיננו בית להיא, בית חנון, ג'באלליה . מוצאים לפנינו שדה אבטיחים. נירה חייבת לטעום. ארז קופץ ומביא לה אחד בינוני "על-הכפאק". ממשיכים הלאה. מאה מטר מימיננו עומד "אכזרי" (נושא גייסות), בצמוד לטנק מרכבה. תל עפר חוצץ ביניהם לעזתים. המט"ק (מפקד הטנק) יורד לעברנו ואומר: חברים, השתגעתם, מסוכן.  עוד הוא מדבר וכשבע מאות מטר מאיתנו מתוך הרצועה מתרומם בשריקה קסאם באוויר. הכיוון שדרות. "צבע אדום" מוכרז בעיר. המט"ק חוזר לטנק ואנו ממשיכים.

10:25 מגיעים לאגד מילואים של התותחנים.  מילואימניקים זה לא סדיר, הם לא לחוצים. לא רחוק מהם נפל פצמ"ר בשטח הקרוי "שטח פתוח". חבלנים כבר לקחו את השרידים אבל השדה עדיין עשן ומספר גזעי עצים עדיין בוערים. מצלמים. בועז, אחד התותחנים הגיע מתל אביב. רק אתמול שכר דירה ב-5 אלפי שקלים לחודש. "צריך לעבוד ואני פה" הוא מספר, המלחמה הזו לא "נוחה" לו, כמו לכולם. חברו, רס"ר וסילי, לא אוהב תקשורת. "אתם כולכם צריכים לסתום את הפה", הוא זועף. "להפסיק להעביר מידע לאויב". הבטחנו לו שאנחנו לא.
11:00 יוצאים מהשטח ומגיעים מאחור לנקודת המשטרה הצבאית שעוצרת רכבים מלהיכנס לשטח. הם עוצרים מהתקשורת להיכנס לשטח, אבל לא לצאת ממנו. אז יצאנו.

11:30 נוסעים לשדרות. נירה רוצה כיפת ברזל. שדרות בשעה הזו חמה רצח, 36 מעלות בצל. "או-הוו, כול העיקר, הוא לשתות משהו קר בלב מדבר", אני נזכר בשיר של דיויד ברוזה ועוצר במרכז המסחרי לקנות עבורנו מים קרים. כתבי הטלוויזיה שם. מקום נוח לחכות, להצטלם, לתת סטנד אפ מול המצלמה ולשתות משהו קר. נסענו. מחפשים את המטמון – כיפת הברזל. עצרנו ליד תושב ושאלנו. "מה הבעיה?" הוא עונה סעו לשם ומשם לשם, לשם ותגיעו. שכשהגענו לא היה צלם אחד לרפואה ליד הסוללה. הם כבר צילמו כמיליון תמונות והלכו לשתות. נירה השתכנעה ונסענו משם.
12:15 הגענו לפלס"ר שריון קטן.  סדירניקים. "חברה, אסור לכם להיות כאן", הם מבשרים. "יודעים" אנחנו עונים ויורדים מהרכב. הם מחכים ל: "נוע, נוע", ליישם בעזה את מה שתרגלו. בינתיים משפצרים ציודים ומכינים קפה על גזית. אזעקה עולה באוויר וכולנו רצים להצטופף תחת אחד הכלים הכבדים. מחכים ושתי נפילות קרובות לגבול מפוקקות את האוזניים. "פצמ"רים" מפטיר לעברי ארז. "חברים אני מבקש שתעזבו", אומר לנו סגן צעיר. וויתרנו לו על הקפה ונסענו.

13:00 הבטן מקרקרת ונירה "מתעלפת מרעב", אז נסענו לאכול משהו בקיבוץ.
14:00 נסענו לנתיבות. חשבנו לשוחח עם תושבים. אבל בשעה כזו חמה ועוד ביום שישי, רחובות העיר ריקים מאדם. לא רחוק משם, בפאתי חורשה קטנה פגשנו בשיריונרים סדיר ומילואים. רכב תובלה  מפרק עגלת זחל חילוץ לטנקים. עם טנק ניפגע, מעמיסים אותו על עגלת שרשראות כזו ומחלצים אותו לאחור. הזחל על עגלת סוס התובלה. רס"ר החימוש שאחראי ל"עסק", חוכך בדעתו איך למשוך את הזחל למטה. טנק מרכבה  נרתם בשרשראות אל הזחל. "שמע", אני אומר לו, "אם אתה מושך את הזחל למטה, הוא יורד בלי ברקסים ועף על הטנק". "נמשוך מרחוק" הוא עונה. נהג המשאית האזרח, אומר לו: "העיתונאי צודק", צריך להיזהר. הוא בשלו. הטנק מניע ובסימון הרס"ר מתחיל למשוך בזהירות את הזחל הענק. זה מתחיל להתגלגל אל זרועות הרמפה שנוטות אל הקרקע. ואז זה קורה, הוא מתגלגל על זחליו למטה "עף" אל הטנק. "תן גז" זועק הרס"ר והנהג מבין ובורח קדימה.  הזחל מתגלגל ונעצר 30 ס"מ מהטנק. אזעקה. אני סופר כעשר רקטות ועוד כמה פצמ"רים שנורו מהרצועה. כיפת ברזל מיירטת. ה"בומים" של הפצמ"רים קרוב. בלונדי ונירה מצלמות ואנחנו מתכוננים לזוז. כבאית משדרות מגיעה אלינו. אני מסמן לה לעצור ושואל לאן. "שריפה על הגבול", עונה לי לוחם האש שליד הנהג. הם נוסעים לכבות ואנחנו נוסעים הלאה.
15:00 השטח שקט יחסית ואנחנו מגיעים לחברה של גולני. "אחי" הם אומרים לי, " מה יהיה?, מתי נכנסים?". "הלוואי ותתחרדנו בשטח ותחזרו הביתה בשלום" , אני עונה להם וחושב: כאלה צעירים. מי צריך שיסתכנו?. הם מחייכים בביטול ועונים לי: "ניכנס. ננקה. נעבוד כמו שצריך ואז נחזור. זה גולני אחי". עוד מעט ארבע. והשטח שקט. החמסניקים   מתכוננים לסעודת שבירת צום יום הרמדאן. אז חזרנו לקיבוץ לשתות משהו קר. נצא שוב עם ליל. בקיבוץ החיים שלווים. מעת לעת מרעידות הפצצות את האוויר. "אנחנו חיים את זה כבר 15 שנה",  מסביר  לי ארז. "זה כבר הפך להיות 'רעש לבן', עבורנו, "רק שיש הפסקה לכמה חודשים והשקט חוזר לאזור, מתרגלים גם אליו ומהר , ואז שוב הבומים חוזרים, וחוזר חלילה". ברדיו הודיעו שראש הממשלה עדיין לא החליט. הקבינט הביטחוני אישר למעשה לו ולשר הביטחון להפעיל את הכוחות באישור סבב טלפוני. ליברמן רוצה לכבוש. בנט רוצה לנקות ולצאת.  יעלון הוא המבוגר האחראי. חושב על היום שלמחרת. בעולם מעבירים לנתניהו מסר שכול עוד התקיפה האווירית קיימת, העולם נותן בינתיים אור ירוק. אבל, אומר העולם, אם תכנסו למהלך קרקעי, לא נסכים. בינתיים, הסדירניקים והמילואימניקים מתכוננים. גם אנחנו.