״כן, אני מודה, יש לי רגעי חולשה בהם אני מרחם עליהם.
ואז אני נזכר בחגיגות שלהם עם הבקלאווה בכל פעם שנרצחים יהודים. חגיגות ספונטניות, כמו שכאן שמחים על ניצחון באירוויזיון, שם שמחים על מוות של יהודים.
אני נזכר בתלמידה החמודה שצורחת: ״אנחנו רוצים נשק! תנו לנו נשק ואנחנו נהרוג את כולם! לא נשאיר יהודי אחד חי!״
אני נזכר במתחזים עם הקביים שמבריאים בדרך נס ברגע שצריך לרוץ. נזכר בכל ההצגות והשקרים שלהם.
אני נזכר באמהות המביעות תקווה שכל ילדיהן יהיו שאהידים וימותו תוך רצח יהודים.
אני נזכר בטקסי סיום בגני ילדים, בהם הם מציגים רצח יהודים וצילום סלפי עם ה״גופות״ לכל תשואות הקהל וההורים.
אני נזכר בהפגנות בהן הם מניפים ידיים צבועות באדום. גאים ברצח, מטיפים לרצח, חוגגים רצח.
אני נזכר בוידאו של אלה שהצליחו לחצות את הגדר, כאשר אחד מהם מנופף בסכין וזועק: ״אנחנו הולכים על הלב שלהם!!״
אני נזכר בשנאה המטורפת, המונעת ע״י חינוך, הטפות, הסתה, ובעיקר מבוססת קנאות דתית חולנית ורצחנית ברמות שבתנאים אובייקטיביים מחייבת אישפוז כפוי במחלקה סגורה.
אני נזכר בכסף שנשפך עליהם בכמויות מכל העולם, כסף שהם בחרו לעשות בו שימוש למנהרות וטילים וטרור ועוד הרג ועוד מוות, במקום לפיתוח ורווחה.
ועובר לי.״