האם יש פתרון לבעיית חבל עזה?
מאת יעקב פייטלסון
בערוצי הטלוויזיה הישראלית השונים מתקיימים הדיונים המתמשכים ללא הפסקה בשאלה האם יש פתרון לבעיית הסכנה של הפיגועים שיוצאים מרצועת עזה. רוב הדוברים בדיונים הללו, ובהם אלופים במיל' עתירי ניסיון קרבי, פרשנים צבאיים מנוסים וסתם מנחות השידורים צעירות יותר או פחות, חזרו ודיברו על כך שאנחנו צריכים להימנע מלהיכנס למבצע קרקעי בעזה.
באחד הדיונים הללו אחד מקציני המילואים, חבר במועצה לביטחון ושלום, בכדי לחזק את הנמקת העמדה הזאת הביא דוגמה של ניסיון ארה"ב, מעצמת העל היחידה בעולם. האמריקאים נכנסו לעיראק בכל העוצמה העדירה שלהם והצליחו תחילה לשבור את האויב ולהשתלט על השטח. הם עזבו אחרי מספר שנים והמצב בעיראק נהיה גרוע הרבה יותר מאשר הוא היה לפני כניסתם. כישלון אסטרטגי ממדרגה ראשונה.
למעשה, כבר במלחמת ווייטנאם, בה נצחה ארה"ב צבאית, היא הפסידה מדינית ומורלית, הפקירה את בני הברית שלה לאבדון והפכה את כל חלליה והשקעותיה בדרום מזרח אסיה לבזבוז מיותר ונוראי. מאז, הכישלונות האסטרטגיים של ארה"ב במקומות שונים בעולם מצביעים באופן עקבי על פגם מהותי בהערכת המצב האמתי בשטח, בקביעת יעדי מדיניות ובדרכים להשגתם. כך זה היה בהתערבותה בעניינים הפנימיים בלבנון, בסומלי, בלוב, בעיראק, בסוריה, וכך זה מסתמן גם באפגניסטן.
אנחנו נכנסנו לעזה והשתלטנו עליה ארבע או חמישה פעמים מאז 1956. וכל פעם כאשר עזבנו את עזה, המצב נהיה גרוע יותר. רוב הפרשנים חושבים שכך זה עלול לקרה גם הפעם כי, לדעתם, אין לבעיה של עזה פתרון צבאי. חלק מהם משוכנע בכך שגם פתרון מדיני לא נראה באופק. מכאן אפשר להסיק כי בעיית רצועת עזה דומה למחלה כרונית שנצטרך לחיות אתה עוד הרבה מאוד שנים. חלק מהפרשנים חושב שהמדיניות היחידה האפשרית היא ניהול המשבר תוך ביצוע מבצעים צבאיים בעת הצורך כדי להוריד יכולת הפגיעה של האויב בנו עד למינימום מסוים ויצירת הפוגה המתמשכת עד כמה שזה אפשר.
אך קיימת גם זווית ראיה אחרת על הפתרון האפשרי לבעיה של עזה. הרי ניסיון שלנו מלמד גם שכל פעם כאשר נכנסנו לעזה או ליהודה והשומרון במלוא כוחנו ונשארנו לשלוט בשטח, תמיד יצרנו מצב שהרגיע את השטח לתקופות ארוכות בהרבה מאשר זה שנוצר אחרי מבצעים מוגבלים וקצרי זמן.
כך, החששות ותחזיות החורבן שמצפה לנו נשמעו גם לפני מבצע "חומת מגן" ביהודה והשומרן. החל מספטמבר 2000, ב"אינתיפאדה אל-אקצא", ספגנו אבדות גדולות בנפש תוך ההבלגה שהונהגה על ידי ממשלת ישראל. במשך כמעט שנתיים הלכו הפיגועים והתרבו והפכו את המצב בארץ לבלתי נסבל. רק אחרי הפיגוע הרצחני ב-27 במרס 2002, כאשר נהרגו 30 ונפצעו 140 ממשתתפי סדר פסח במלון "פארק" בנתניה, נתן שרון את הפקודה לצה"ל ללכת עד הסוף. וראה זה פלא, המבצע לא רק הצליח. מזה 12 שנה תוצאותיו משמשים כבסיס לשקט כמעט מוחלט ביהודה והשומרון.
זה לא פתר לנו את הבעיות העיקריות של הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל. אנו גם נלחצים על ידי דעת הקהל העולמית שפועלת לטובת הערבים בדרך כלל. בחלקו זה נובע מגישה פרגמטית, תועלתנית של מדינות ידידותיות לנו, שמחפשות את חסדיהם של שליטי מדינות ערב מפיקות הנפט, ובחלקו – מאנטישמיות, על כל גווניה העתיקים והמודרניים. היחס כלפי ישראל בין המדינות מזכיר לעיתים קרובות את היחס לו זוכה היהודי שחי במדינות הגלות.
אך אם כבר נפנה לניסיון של העמים האחרים במצבים דומים בהן נמצאת ישראל, ראוי היה ללמוד לא רק מכישלונות של ארה"ב. מבלי להתייחס למושגים של מי צודק, ומי לא, נבחן איפה ואיך הצליחו להתגבר על מצבים דומים ולהגיע למצב פוליטי וצבאי יציב יחסית ולטווח הזמן הארוך ביותר.
אחת הדוגמאות המתבקשות לכך הוא מצב ברפובליקה צ'צ'ניה אשר נמצאת בדרום קווקז השייך לפדרציה הרוסית. עם התפרקותה של ברה"מ, הכריזו הבדלנים הצ'צ'נים על עצמאותה של רפובליקה המוסלמית איצ'קריה. לרשותם עמד כוח צבאי מקצועי, מיומן ואיכותי, הבנוי מקציני הצבא הסובייטי לשעבר שצברו את ניסיונם הקרבי כאשר נלחמו באפגניסטן. במלחמת צ'צ'ניה-רוסיה הראשונה, 1994-1996, הם הביסו את הצבא הרוסי והגיעו להסכם להפסקת האש בתנאים משפילים למעצמת-העל לשעבר.
ניצחונם של הצ'צ'נים העמיד רוסיה במצב מסוכן. נוצר פתח להתחזקות התנועות הבדלניות האחרות שעלול היה להביא להתפרקות פדרציה הרוסית למרכיביה הלאומיים ולסוף התקוות להחזיר את רוסיה למעמדה ההיסטורי כאחת מעצמת-העל החשובות והחזקות בעולם.
לא עבר זמן רב, וחלק מיליטנטי של ההנהגה הצ'צ'נית החליט לפתח את ההצלחה שלהם מעבר לגבולות של רפובליקה איצ'קריה ולהרחיב את השלטון המוסלמי בכל שטחי הקווקז הרוסי במטרה להקים ח'ליפות קווקז. באוגוסט 1999 כוחותיהם תקפו את כוחות של רוסיה ברפובליקה הסמוכה, דגסטאן, גם היא בעלת אוכלוסייה המוסלמית. הדבר הזה פתח בפני הנהגת רוסיה את ההזדמנות לה הם חיכו והתכוננו היטב לקראתה.תוך שימוש מושכל ונבון במצב היחסים הקיימים בין השבטים השונים של הצ'צ'נים הם יצרו ברית עם השבטים בראשות חמולת קדירוב אשר במלחמה הראשונה
בירת צ'צ'ניה, גרוזני, אחרי כיבוש הרוסי נלחמו נגד הרוסים. כתוצאה מברית הזאת והכנתם טובה יותר של כוחותיהם המזויינים, הביסו הרוסים את הבדלנים צ'צ'נים תוך פחות משנה. מאז מזרימים הרוסים תקציבים רבים לפיתוח הרפובליקה צ'צ'נית, בה הם הכתירו את רמזן קדירוב (באופן דמוקרטי בנוסח הרוסי, כמובן) כנשיא שלה והוא, מצדו, מצהיר בכל מקום ומקום על נאמנות הרפובליקה הצ'צ'נית לשלטון הרוסי הפדרלי. כוחות הביטחון המקומיים של צ'צ'נים הפועלים במסגרת שירותי הביטחון הרוסיים ובתמיכה צבאית של השלטונות הפדרליים, שולטים ביד רמה בשטח.
גם ברפובליקות האחרות בקווקז הרוסי, השלטון נמצא בידי חמולות מקומיות הנתמכות על ידי השלטון המרכזי במוסקבה. ההתנגדות לשלטון הרוסי בקווקאז עדיין קיימת, אך היא איננה מתקרבת כלל לרמת ההתנגדות שהייתה קודם.
פרדוקסלית, דווקא האמריקאים למדו וניצלו ניסיון הרוסי המוצלח במלחמת קווקאז. לכן, כאשר פלשו אמריקאים לאפגניסטן הם דאגו ליצור ברית עם השבטים השייכים ל"ברית הצפון" האפגנית ובעזרתם הביסו את כוחותיהם של הטליבאן. אותה שיטה הופעלה גם בעיראק כאשר בעזרת השבטים הסוניים הצליחו האמריקאים להביס את כוחותיה של אל-קאעידה.
אך ההצלחות של האמריקאים בשתי מיקרים הללו בוזבזו במהרה. הסיבה לכך טמונה בחוסר הבנה של מייצבי מדיניות האמריקאית את אופיו המיוחד של המזרח. הם, אולי, מצטטים את דבריו של רודיארד קיפלינג כי "מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב, והשניים אינם נפגשים לעולם", אך לא הפנימו זאת. בעיית הבנת הנקרא.
גם באפגניסטן, וליתר שאת בעיראק, חזרו האמריקאים לפעול מתוך אמונתם באוניברסליות יתרונותיה של הדמוקרטיה המערבית בכל מקום ומקום על פני כדור הארץ. התפיסה הזאת מצא את ביטויה בהפרת ההסכמים עם "הברית הצפונית" באפגניסטן ועם השבטים הסוניים בעיראק. התוצאות לא אחרו לבוא: הטאליבן חזרו להיות גורם מסוכן ביותר באפגניסטן ובפקיסטאן, והשבטים הסוניים הפרוסים בשטחי סוריה, עיראק וסעודיה פועלים להקמת ח'ליפות החדשה במקום המדינות הערביות המלאכותיות אותם יצרו הבריטים והצרפתים אחרי מלחמת העולם הראשונה.
בחיים בכלל ובעסקים בפרט, אפשר להעריך את המעשה בעזרת מבחן התוצאה. נסיגה מדרום לבנון הביאה להתחזקות של חיזבאללה, לפרוץ אינתיפאדה אל-אקצה והובילה למלחמת לבנון השנייה. גם אחרי 21 שנה, בישראל ממשיכים להתעלם מתוצאות של הסכמי אוסלו שנכשלו והביאו רק לסבל ולאלפי נפגעים בין היהודים והערבים כאחד.
"ההתנתקות" מחבל עזה חיזקה את חמאס לא פחות, מאשר נסיגה מדרום לבנון חיזקה את חיזבאללה. היום כמעט כל אוכלוסיית המדינה נמצאת תחת מטר הטילים שנופלים עליה מחבל עזה.
מזל גדול שניסיונות לכפות על עם ישראל לסגת מרמת הגולן, מירושלים, ומיהודה והשומרון נכשלו עד עכשיו. קל מאוד לתאר את מצבה של מדינת היהודים אם חסידי "שלום עכשיו" ללא מחיר כלל, בכל מחיר או במחיר מועט, "אך כואב", היו מצליחים לבצע את תכניתם המשיחית.
לפני 21 שנה בראיון שנתתי בשפה הרוסית, אמרתי, בין היתר, כי מי שחושב שאנחנו יכולים לעזוב ולצאת מרצועת עזה, איננו תופש את העובדה הגיאוגרפית הפשוטה, שרצועת עזה איננה עומדת לעזוב אותנו. רצועת עזה הייתה, נשארת ותישאר להיות פרבר של תל אביב רבתי. השאלה המרכזית היא, כמובן, מה עושים עם רצועת עזה אחרי ההשתלטות עליה.
הגיע זמן שנלמד ששלום אמתי עם האויבים ניתן להשיג אך ורק כאשר האויב הובס ונמחץ עד דק. או אז אפשר לקיים את השלום המיוחל עם האנשים שהפנימו את הרצון לכך באמת. ומי שעוד לא הבין במה מדובר, שיסתכל על השלום האמתי ובר קיימה שמחזיק מעמד איתן מזה 69 שנה כתוצאה מתבוסה הנוראית של גרמניה, יפן ובני בריתן במלחמת העולם השנייה.
צריך לפעול בסוגיה זו בדומה למדיניות המוצלחת של רוסיה שמעודדת שלטון מקומי אוטונומי שיהיה בן ברית אמין ונאמן. זה נכון לא רק לגבי קווקאז, אלא גם לגבי טטרסטן וברפובליקות אחרות של הפדרציה הרוסית. זה נכון גם לגבי קוויבק הצרפתית בקנדה ורוב מדינות בעולם בהן האוכלוסייה מורכבת מבני העמים השונים.
בדיוק כפי שזה קרה במבצע "חומת המגן", חייבים להרוס כליל את התשתית של ארגוני החבלה. צריך יהיה להקים מחדש את מנגנון של מנהל האזרחי, כמו שזה היה לפני הסכמי אוסלו. גם הפעם הוא יתבסס על שילוב העובדים הישראליים והעובדים המקומיים. האוכלוסייה המקומית תוכל סוף סוף ליהנות מיציבות שלטונית, מביטחון האישי ותחזור לפעילות כלכלית הרגילה.
במקביל יהיה צורך להכין ולקיים בחירות מוניציפליות מקומיות בהן לא יורשו להשתתף אנשים וארגונים שהיו מעורבים באופן פעיל בפעילות החבלנית נגד ישראל. בעזה יש מספיק בעלי עסקים וראש חמולות שיהיו מוכנים לשתף פעולה עם שלטונות ישראל כדי לקיים תנאי החיים הנורמליים. הרי חלק מהם שיתף פעולה, תוך סיכן אמתי של חייהם, במשך שנים רבות עם המודיעין הישראלי.
פרופסור מרדכי (מוטי) קידר, מזרחן הישראלי הנודע, הציע פתרון אפשרי שיהיה מבוסס על שמונה קבוצות שבטיות העיקריות הקיימות בשטחי יהודה והשומרון. לפי ההצעה שלו ניתן להקים שמונה מדינות-עיר עצמאיות ומפורזות ולספח את השטח הנשאר לישראל. ההצעה הזאת נראית כהגיונית, אך היא איננה לוקחת בחשבון שלמדינות גמדיות הללו אין ולא תהיה יכולת קיום כלכלית עצמאית. גם היום האזורים הללו קשורים בטבורם לכלכת ישראל שאין לכך תחליף. כל ניסיון לנתק את הקשר הזה יגרום מידית לאבטלה המונית ולהתמוטטות כל מערכת השירותים.
חלופה הגיונית יתר, כהתפתחות רעיונותיו של פרופסור קידר, היא לתת לכל אחד משמונה אזורים הללו מעמד של ישות אוטונומית נפרדת מהאחרות במסגרת השלטון המרכזי של מדינת ישראל. ההצעות דומות, אך שונות באופן זה או אחר, הועלו בזמנו על ידי ראשי התנועה הציונית. אך, פרט מניסיונו קצר ולא עקבי של אריק שרון להקים אגודות הכפריות כהכנה ליצירת קנטונים ערביים אוטונומיים, לא נעשה דבר לבחון אפשרויות הללו מעשית.
הגיע זמן להתחשב גם בסקרי דעת קהל שנערכו בזמנו על ידי אוניברסיטאות ביר זית ואן-נג'אח, לפיהם כ-44 אחוז מהצעירים בחבל עזה ויהודה והשומרון רוצים להגר לחו"ל. במשך זמן רב נשמעות תלונות רבות של התושבים הערבים על כך ששלטונות ישראל מערימים קשיים רבים על דרכם של אלו המבקשים לקבל אשרות הגירה לחו"ל.
צריך לחזור למדיניות ממשלת ישראל שהונהגה בשנת 1968, כאשר היא העניקה מענק בסך 500 לירות לנפש לאלו מתושבי חבל עזה שרצו להגר לדרום אמריקה. כתוצאה ממדיניות העידוד הזאת בשנת 1968 היגרו לחו"ל 32,300 ערבים מחבל עזה ו-15,800 ערבים מיהודה והשומרון.
אחד ממשתתפי "כנס הרצליה לשלום", אשר באופן סוריאליסטי התקיים תוך הפגזת תל אביב בטילי החמאס, דיבר על כך שישראל יכולה להרשות לעצמה להוציא למען השלום המיוחל 50 מיליארד שקל כפיצוי מתנחלים שיפונו מיישובי יהודה והשומרון. לא עלה על דעתן כי, אם כבר להוציא 50 מיליארד שקל מכיסם של אזרחי ישראל, אז מדוע לא לסייע בכסף הזה לאותם הערבים שרוצים להגר לחו"ל? הרי בכסף הזה אפשר לסייע לכל אוכלוסיית רצועת עזה להגר ולממש את רצונם למצוא לעצמם מקום לחיים נורמליים במדינות בהן יחפצו לחיות. ואולי מהלך זה אף ידרוש תקציב קטן יותר בהרבה.