מה עם פתרון מדיני? "אנו פועלים כרגע במצב מלחמה. והחמאס ישלם את המחיר עד שיבין", הוא מתחמק מהתשובה. "כרגע צריך להמשיך ולכתוש אותם מהאוויר ולא להפסיק", אומר לי אלי זהר, ראש העיר ואז אומר בשקט: "אבל הפיתרון חייב להיות רק פיתרון מדיני, ואני אומר לך את זה כאיש ליכוד".
עזה – יומן מסע (המשך)
צה"ל סיים את היערכותו ומוכן לתזוזה. בגליל ספגו מטח של 3 רקטות. בנתיבות מבקשים מיגוניות ברחוב וילדה בשמונה וחצי מרגיעה את אמה המפוחדת ולוקחת אותה ביד לממ"ד. בבאר שבע התמעט מחזור העסקים בקניון ב-60 אחוזים ולפנות בוקר פשטה שייטת 13 על מחם בעזה. ארבעה חיילים נפצעו
"אני לוקחת את אימא ביד, מרגיעה אותה ורצה איתה לחדר המדרגות", מסבירה טוהר חלילי מנתיבות. ואני חושב שהיא זו שמפגינה את החוסן הלאומי, שבו מתגאה ראש הממשלה בכל ראיון עם פוזת מנהיגות. ילדה בת 8.5 מרגיעה את אמה ומכוונת אותה לממ"ד שהוא בעצם חדר מדרגות קטן שזה לתואר הזה. – ולמה אתם לא בונים, אין אישורים?, "יש אישורים", עונים במקהלה תושבי הרחוב הקטן בנתיבות, "כסף אין". יחיאל זהר, ראש עיריית נתיבות התקשה לעמוד בלחצי התושבים והבטיח הם להעמיד כבר היום (ראשון) מגוניות בטון ברחוב הקטן. אבל זה קרה בצהריים. נחזור אל הבוקר.
08:00 קיבוץ בארי. בלילה הקודם לבוקר הזה תקף צה"ל ללא הרף את הרצועה. 60 תקיפות של חיל האוויר. הבומים הרעידו את האוויר והחישוב מראה על כעשר תקיפות בשעה. הנענו את הרכב ויצאנו לשטח לפגוש את כוחותינו.
08:45 על מדרון קפל קרקע פרושים חיילי גולני. "כנס חטיבתי", מחייך גולצ'יק ממוצא אתיופי. ישוב בהאמר וממתין לתנועה. – אולי לא תכנסו ותחזרו הביתה לנוח?, "הצחקת אותי", עונה הצעיר, "גולני פה וגולני יעשו את העבודה". הוא עוד לא וותיק ועדיין לא סופר פז"מ (פרק זמן), בן 19 וקצת מראשון לציון. שנה וארבע (חודשים) בצבא וכבר מורעל. – אז מה אתה חושב? , הוא תוקע בי מבט מרחם. "כאילו מה לא ברר?" הוא שואל ומסביר: "נכנסים, מנקים את כל החרה הזה ועושים סדר, פעם אחת ולתמיד". בצד יושבות קבוצת חיילות. תחת צל, בידיהן מפות והן מדסקסות את העבודה. פעם גולני היה מקסימום פקידה פלוגתית. היום יש לוחמות. נפרדנו מהחי"ר ונענו הלאה.
09:20 – כרם שלום. המקום ששוקק חיים באמצעות מאות משאיות מזון וסחורות, סגור ומסוגר. ולא בגלל שזו שבת. כך גם אתמול ושלשום.
09:45 ציר המערכת מול עבסאן הגדולה. ארז עולה על גבעונת לצלם ואני מביט בתים השקטים עם מגדל המים המתמר מהעיירה הקטנה. "נראה שקט, אז זה קן צרעות לא קטן" מסביר לי הצלם. עניין של חמש דקות נסיעה ואנחנו שם, אני חושב. כשמונה מאות מטר לכל היותר ועשרות שנות איבה ושנאה שבנו קיר חוצץ שקוף ובלתי עביר בינינו לביניהם. בשדה שבין ישראל לעבסאן הגדולה רועים מספר צבאים. הם לא מבינים את חלוקת הגבולות. מתבוננים בחשדנות בהולכים על שתים שמצלמים אותם. רק שריקת רקטה וקול הנפץ של נפילתה בשדה פתוח לא רחוק משם, מבריחים אותם וגם אותנו מהשקט הפסטורלי המזויף.
10:05 הרכב טס וקופץ על רגבי הקרקע המאובקים, חוצה שדות ומגיע לשביל קטן שצמוד למטע רימונים צעיר. שלושה חיילי מילואים מאותתים לנו שלא להיכנס. אז נכנסנו. עצרנו 10 מטרים מהשדה הבוער. הלהבות מלחכות את הקוצים ושני עצי איקליפטוס.שרידי הרקטה טמונים בתוכן ומסך העשן מסתירן. מרחוק ראינו את כבאית האש מאיצה אלינו. נסענו הלאה.
10:25 ומכשיר ההתרעות שברכב פולט מידע על נפילת רקטה בנתיבות. חתכנו לשם. הרקטה נפלה בחצר בית המצוי ברחוב קטן בעיר. האזעקה הריצה את דייריו לממ"ד. הם לא נפצעו אבל הבית ניזוק קשה. הבית שמולו ספג רסיסים. המשטרה בינתיים חוסמת את הרחוב וראש העירייה, מלווה בשר לביטחון פנים ומפקד מרחב דרום במשטרה בדרכם למקום. גם התקשורת. דיירי הרחוב עדיין המומים. "אין לנו ממ"דים", הם אומרים לי. לחלקם הגדול אין. אישורים יש אבל כסף לבניית ממ"ד אין. – מה עם מקלט? אני שואל. "הוא רחוק ואין לנו זמן להגיע אליו. כשעה וחצי מאוחר יותר, יבטיח להם ראש העירייה למצוא פתרון להצבת מיגוניות בטון בסמוך לבתים כדי שירותו אליהם.
יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים מגיע. נכנס לבית אחד, נכנס לזה שממולו כשלצידו קציני משטרה בכירים וראש העירייה. מחפשים מקום טוב עבורו לסטנד-אפ מול התקשורת והמנטרה הקבועה נאמרת. "החמאס סופג מכות קשות", זה ייקח עוד זמן", לא נפסיק עד שלא יהיה שקט לתושבי הדרום", "אני עוקב מקרוב אחרי המתרחש", "העורף חזק", הוא מסביר. – אדוני, רק כוח ועוד כוח ועוד כוח הם הפתרון?, אני שואל, "אין בררה" הוא משיב. – ומה עם פתרון מדיני? "אנו פועלים כרגע במצב מלחמה. והחמאס ישלם את המחיר עד שיבין", הוא מתחמק מהתשובה. "כרגע צריך להמשיך ולכתוש אותם מהאוויר ולא להפסיק", אומר לי אלי זהר, ראש העיר ואז אומר בשקט: "אבל הפיתרון חייב להיות רק פיתרון מדיני, ואני אומר לך את זה כאיש ליכוד". תושבי הרחוב מצטופפים ליד גדר ההפרדה שהציבו אנשי העירייה והמשטרה ליד הבתים הפגועים. "תעשה טובה תקרא לאלי" הם מבקשים ממני. קראתי לו והוא התקשה לסרב מול מצלמות התקשורת. "אלי", אומרת לו אימא חלילי, "אנחנו לא מבקשים הרבה. צריך מיגוניות ברחוב. הממ"ד שלנו זה חדר מדרגות וזה לא מספיק. אנחנו מבוהלים". זוהר מנסה להסביר להם שהתקציב עבור זה באחריות המדינה ופיקוד העורף, אבל אותם זה לא מעניין. "אלי, אין לנו איפה להסתר. מיגוניות יעזרו", הם מסבירים לו בשקט. לא צועקים ולא מרימים קול, אבל מסבירים. "טוב" הוא נכנע, "מחר אדאג שיוצבו כאן כמה מיגוניות". בינתיים מגיעים למקום אנשי יחידת ה העורף לאמוד נזקים, אבל התושבים מחפשים את אנשי מס רכוש. אני שואל את גברת חלילי, זו שלחצה את ראש העיר והשיגה הבטחה למיגוניות, מה עשתה בזמן האזעקה והיא מספרת לי שבתה לקחה אותה לחדר המדרגות להסתתר. אני מחפש לידה ורואה ילדה קטנה עם פנים רציניות עטורות בעיניים גדולות. – את לוקחת את אימא? "כן, לוקחת אותה ביד ורצה לחדר המדרגות". – את לא מפחדת?, "מפחדת, אבל כשיש אזעקה אין זמן לפחד וצריך להרגיע את אימא", היא עונה לי ואמה מאשרת בחיוך. "היא דואגת ולקחת אותי". – -ומה אז?, אני שואל את טוהר הקטנה. "אז מחכים עשר דקות לפני שיוצאים". – מהיכן יש לך את הכוח הזה להיות מבוגרת כזו?, "אבא נוסך בי ביטחון", היא עונה לי ברצינות ואביה מביט מהצד ומתגאה בה.
13:00 נסענו לצלם עוד טנקים, ואלה הצטברו ומצטברים בכמויות מרשימות. נעם ומעלים ענני אבק באדמת הלס והחול העוטפת את ישובי עוטף עזה. צבא נערך ללחימה. קבוצות הפקודות כבר ניתנו עד לרמת המפקד הזוטר. כעת צריכים רק אישר תנועה וצה"ל יזוז לתוך עזה.
19:20 חיכינו לערב ונסענו לבירת הדרום לשאול לשלום תושביה. בשמונה וחצי בערב פתח השומר את שערי הגראנד קניון שבעיר. מוצאי השבת של באר שבע, אינם מוצאי שבת רגילים. התושבים מתוחים. ב21:30 ספרנו כשלושים איש בבית הקפה גרג בקניון. הבליינים הבודדים ישבו במרפסת. רוח נעימה וניתן גם לעשן סגריה עם הקפה. שני זוגות מבוגרים הגיעו לקפה. נראה שהם מתוחים. אבל השיחה ביניהם הבהירה שבני שתי הזוגות, שלושה במספר, נקראו למילואים בצו 8. "הם בצפון" מסבירות לי האמהות, "החליפו פעילות של חיילי סדיר שהוזזו לדרום". – אז אין לכן על מה להיות מודאגות, כך אני. "כן, הם אומרים ששקט, אבל אני אומרת לך שהכול יכול להשתנות בשנייה", עונה אחת האמהות. הן צדקו. פחות משעה אחרי כן הודיעו על נפילת שתי קטיושות 107 מ"מ בגליל המערבי. בדוכן הסיגריות והממתקים שבתוך הקניון מסבירים לי בני זוג צעירים שלו העסק לא היה שלהם הם היו רק שכיריו, "הייתי אומרת לבעלים שאני מצטערת ואני לא מגיעה לעבודה", אומרת האישה, "אבל זה העסק שלנו ואנחנו לא יכולים לא לפתוח",היא מסבירה. בעלה מספר לי שמאז תחיל "צוק איתן", נפלו הכנסות העסק בכ-60%. מרבית חנויות הקניון לא טרחו להגיע ולפתוח . קב"ט הקניון הסביר לי שהגיע אישור מהנהלת הקניון לאפשר לחנויות לא לפתוח את עסקיהם במוצאי השבת. הם תפשו את ההצעה בשתי ידיים ולא שלחו את עובדיהן לפתוח. לאה זרצקי ושני ילדיה, סנדרה ב ה-16 ואייל בן השבע, ישבו בשולחן צדדי במרפסת הקפה. לאה, גרושה מפרנסת יחידה. סגנית מנהל בסופר מרקט גדול בעיר. היא חוזרת לעיתים בחצות מהעבודה. סנדרה ואייל נשארים לבדם בבית. שני הילדים יודעים בדיוק מה לעשות במקרה אזעקה ולאה המודאגת מתקשרת כל 20 דק' לשמוע מה שלומם. "בגלל המצב אני בקושי יוצאת מהבית. מזמינה חברה ורואה סרטים",מספרת סנדרה. "יצאנו קצת להתאוורר " אומרת לאה. הקפה צמצם את הצוות והזמין פחות מלצרים מהרגיל. שתי מלצריות בנות 23, משרתות את הקהל. – אתן לא חוששות?", הן כן מודאגות אבל התחייבו להגיע וגם זקוקות לכף. שתיהן, לי מימון ונטלי נגב, סטודנטיות לכימיה משרתות את הקהל ומציצות לשמים. והן יודות ממה הן חוששות. בסמוך ל- 22:00 פולחת אזעקה את האוויר. כול הקהל רץ מהר פנימה אל המרחב המוגן. בלי דחיפות וללא יצירת דוחק היסטרי ניכר בקהל שהנו מתורגל. עוד דקה ושתי פיצוצים נשמעים. אנחנו מחפשים יירוט בשמיים ולא מוצאים סימן לכך. הקהל חוזר לקפה בשקט, והשקט הזה מעיד כי מצב הרוח לא מרקיע שחקים. תוך כך אני מקבל הודעה מ"מבכיר" בצה"ל ש אומר לתקשורת כי צה"ל מתכוון להפוך לערי רפאים שכונות וישובים שמתוכם נורות רקטות. צה"ל הורה לתושבי הערים הללו להתפנות לפני תקיפת חיל האוויר. אני מקריא את ההודעה לארז ופתאום שם לב שכול הקהל הקטן מקשיב לי. שילמנו את הקפה ונסענו. בלילה, ב03:48 הודיע דובר צה"ל כי במהלך הלילה פשט כוח מיוחד על מתחם ממנו נורו רקטות ארוכות טווח רבות. במהלך הפעולה נפתחה לעבר הכוח אש והכוח, לוחמי שייטת 13, כך נודע לללב השומרון, הגיב באש לעבר מקורו האש ופגעו בהם. ארבעה לוחמים מהקומנדו הימי נפצעו ופונו לבית חולים סורוקה בבאר שבע.